אני יודע מקריאה סביב בלוגים של אנשים אחרים שאין נושאים אמיתיים בלתי ניתנים לבלתי ניתנים לבלתי ניתנים לבלתי ניתנים לבלתי ניתנים לבלתי ניתנים לבלתי ניתנים לבלתי ניתנים להחלפה. אבל רציתי לחכות כדי לוודא שהרופא שלנו אמר שהוא נמצא בתיקון לפני שכתבתי שם משהו בחוץ. תקראו לי אמונה טפלה.
הזיכרון החי ביותר שלי היה של לוכד את ראשו של הולדן אל החזה שלי, כאשר הדם התפוצץ עם כל פעימות הלב שלו. לא יכולתי לדעת בדיוק מאיפה על ראשו זה בא – בין אם הכלב הוריד את אוזנו או אם הוא מגיע ממקומות מרובים. אני כבר יודע שראשים מדממים הרבה, אבל הידיעה לא מכינה אותך למזרקה שמגיעה מראש ילדך.
התמונה הברורה הבאה בראשי היא הרגע קודם לכן כשהכלב התנפץ ונשך בראשו של הולדן. הם שיחקו יחד בעדינות (מחבקת למעשה) כשהכלב שמע רעש (שנעשה על ידי אלק בחדר השני כשהוא מתרחק על הסולם כדי לשקול את המזוודה שלנו) והתחרפנו על ידי נשיכה וטופחת כדי להתרחק. אני לא יודע אם להולדן יהיה פחד גדול יותר מכלבים בגלל האירוע, אבל אני בטוח כן. הוא לא היה צריך לראות את פניו של כלב מפוחדים באים אליו.
גזרתי מייד את הילד הבוכה ואז שמנו לב לדם.
דהרתי אותו לשירותים מעבר למראות כדי שהוא לא יראה את הדם זורם וניסינו להביא אותו לשליטה. “התקשר 9-1-1”-“איפה מילו?” – “קבל קצת קרח” – נשמתי הזמנות מהמוטה שלי בשירותים. אלק הכניס את מילו למשחק החבילה ואז חזר כל רגע עם תצורה שונה של קרח ומגבת כלים. מרחתי לחץ עם הידיים, המגבות וגופי האימהי.
עד שהפרמדיקים הצטרפו אלינו, הבכי והדם הופחתו מאוד. עדיין היה אי אפשר לדעת בדיוק איפה הפצעים, אבל יכולתי לראות שיש לו את שתי האוזניים והתנהג יותר כמו עצמו. תודה לאל. ברגע שהיינו באמבולנס, הוא הסתכל סביב החלון והצביע על מנופים וציוני דרך אחרים. נשמתי וצילמתי כמה תמונות.
טופלו מייד ובזהירות על ידי האנשים המצוינים במיון לילדים בבית החולים הפרברי – זה היה באמת השירות המהיר ביותר שחוויתי.
ברגע שחזרנו למקום האנשים של אלק, הכלב הלך למחנה להמשך היום והאכנו את הולדן ארוחת צהריים והנחתי אותו לנמנם. אדרנלין וחרדה עדיין נסעו בגופי, אז כיוונתי את וויטני:
12:08:01 אחר הצהריים: הולדן ננשך על ידי הכלב המשפחתי בזמן שסבא שלו התבונן בו. רכבנו באמבולנס והלכנו למיון ופספסנו את הטיסה שלנו. נגיע לחצות במקום 18 בערב. תוציא לי את ה- F מכאן.
12:08:03 אחר הצהריים: xoxo
12:08:14 אחר הצהריים: אה כן, בראש בשני מקומות.
התחנה הבלתי מתוכננת במיון, סוויפט כפי שהיה השירות, גרמה לנו להחמיץ את טיסתנו חזרה לאוקלנד. הצלחנו לשלם תוספת עבור שינוי טיסה כדי לעלות לטיסה מטורפת יותר ששילמנו תוספת כדי להימנע מלכתחילה. אז עם פצעי ראש עדיין פתוחים, ארבעתנו עלינו לטיסה של 21 בערב לאוקלנד חזר זמן מה אחרי חצות.